My mother tells me news about my brother who lives in a Kibbutz in
She also wonders why some of the other girls write detailed descriptions about life in Whittingehame, while I write scanty letters only.
My mother goes into detail in describing her visit to the
My mother asked a childhood friend of hers, Recha Freier, founder of Youth-Aliya, for advice. She suggest to my parents join the illegal immigration to
just a month after I had left home my mother informed me that my parents fate has been sealed. They will not be able to get to
be reunited with their children once more. My mother is simply devastated.My mother who has been an ardent Zionist since her youth, writes that now she will have to try to go to
My mother finishes the letter with news about their daily life. At the end of a long letter my mother closes with the words: Hugs and kisses be well and always remember your parents Shalom deine treue Mutti This letter left a most profound and deep impression on me till this very day. I have translated it into English and Hebrew and read it out when I talk in schools and other places.
Meine Mutter berichtet mir letztes Neues von meinem Bruder der in einem Kibbutz in Palästina lebt. Sie fragt
Meine Mutter beschreibt mir ausführlich von ihrem Besuch bei dem Palästina Amt in der Meinike Str. In
Aussichten haben über Antverpen nach Palästina zu gelangen, wie sie schon seit Monaten darauf gehofft hatten.Meine Mutter holte sich bei Recha Freier , Gründerin der Jugent-Aliya Rat, die sie auf die Illegale Einwanderung nach Palästina verwiess. Doch als meine Mutter dort vorsprach, wurde sie abgelehnt, mit dem Hinweis dass mein Vater zu alt sei. Er war damals 52 Jahre alt.
Die Mitteilung meiner Mutter dass Ihr Schiksal besiegelt sei, sie kommen nicht, wie sie hofften nach Palästina, erhielt ich einen Monat nach dem ich das Elternhaus verlassen hatte. Der einzige Wunsch meiner Mutter war mit uns Kindern, auch wenn in noch so bescheidenen Verhältnissen, wieder zusammen zu seien. Meine Mutter war ganz verzweifelt.
Trotzdem meine Mutter seit ihrer Jugend eine überzeugte Zionistin ist, muss sie jetzt versuchen nach Schanghai zu gelangen. Sie befürchtet das sie von dort, weil es so weit weg ist, nie wieder zu uns gelangen wird. Daher sei es meine Pflicht, zusammen mit meinem Bruder für unsere kleine Schwester zu sorgen.
Noch weitere Nachrichten über ihr tägliches Leben und dann ended der Brief: Bleibe gesund und vergiss Deine Eltern nicht. Ich grüsse und küsse dich innig . Shalom Deine treue Mutter (Dieser Brief hat einen tiefen Eindruck bei mir für mein ganzes Leben hinterlassen. Ich lese ihn oft in Schulen vor.)
מכתב זה הגיע ימים אחדים לאחר שעזבתי את הבית, חצי שנה לפני פרוץ המלחמה. אמא מספרת על ניסיונותיה לצאת מגרמניה ועל המכתב שקבלו מאחי. במכתבו הוא סיפר שיצא לטיול בארץ ישראל לאשדות יעקב, בית שאן, עין חרוד והגליל.
.ועכשיו ילדתי היקרה, עלי לספר לך דבר נואש ביותר. ביום שלישי שעבר הזמינו אותי לבוא למשרד העלייה ושם הודיעו לי בצורה המפורשת ביותר, שאין לנו שום סיכוי לקבל את הסרטיפיקט לפלסטינה. כל העניין התבטל לחלוטין. כמו שזה קרה לנו, זה קרה לכל אלה שציפו לקבל סרטיפיקט דרך אנטוורפן בלגיה .וכך נגמר חלום.
הייתי המומה. לא יכולתי עוד להתאפק ופרצתי בבכי מר במקום. לא ידעו מה לעשות אתי. אט אט נרגעתי ונפרדתי מהם.נדמה היה לי שהעולם עומד דום. מעולם לא חשבתי שכך זה יקרה. וזה לאחר המתנה מורטת עצבים במשך כשבעה חודשים, עד ספטמבר 1938 שהשקענו בזה את הפרוטות האחרונות שלנו.
ילדתי, אוכל רק לאמור לך, הרגשתי כאילו חלולה אני מבפנים. מיד עליתי לקומה ב' ששם רחה פראייר מקבלת קהל. (רחה שהיא מיסדת עליית הנוער, הייתה ידידת נעורים של אמי) לאחר המתנה של כשעה בפרוזדור למעלה, קיבלה אותי רחה לשיחה. היא הקשיבה לי, הרגיעה אותי וחשבה מה לעשות. לבסוף הציעה לי לפנות לעלייה ב'. לא ידעתי היכן המשרד. בררתי וקבלתי תור ליום שישי. קיבל אותי דר. לודביג הזקן, שהוא בן 70, ובמלים נחמדות בישר לי: "זה לא בא בחשבון." נעמדתי כמו מאובנת. שאלתי : "מּדוע ?"
ביקש לחסוך לי את התשובה. אך התעקשתי.
אז בקצרה ענה לי : " בעלך פשוט זקן מדי ."
כה כעסתי ברגע זה, שרציתי לסטור לאיש למרות מעמדו. יצאתי מחדרו ושוב עליתי לרחה, כי היא בקשה שאמסור לה על המתרחש. אך היא הייתה בחו"ל לרגל עניינים דחופים של עליית הנוער. הציעו לי לשלוח מכתב שיגיע אליה בעוד יום. מאוכזבת ירדתי במדרגות. נעצרתי, חשבתי, והחלטתי בכל זאת לכתוב.
"רחה יקירתי, דחו אותי. אמרו שבעלי זקן מדי. אך הוא רק בן 52. מצפה לעצתך. שלום וברכה."
עכשיו עלי להמתין לתגובה כשבוע ימים.
אך ילדתי, מה אומר לך, גורלנו נחתם וחתום.
ימים בכיתי יומם ולילה. אפילו לאבא היקר עלו דמעות בעיניים מרוב ייאוש. תקוותנו וחלומנו היחיד היה, להיות בארצנו ביחד עם ילדינו, גם אם יהיו התנאים הקשים ביותר.. עכשיו לא נשארה ברירה, למרות היותי ציונית ותיקה ומושבעת, אני חייבת עכשיו לנסות להגיע לשנחאי. משם לעולם לא אגיע אליכם. לא אוכל לגייס את הכספים הדרושים לנסוע דרך כה ארוכה עד לפלסטינה.. אבא מתנהג כלפי בצורה מכובדת ואצילה ביותר. הוא חביב אלי ואומר בעדינות :
"יקירתי, אל תהיי כה עצובה פן תחלי ."היות וכספינו הולך ונגמר, כך שאפילו דמי נסיעה לא יישארו בידינו, החלטתי לנסוע לאן שרק ניתן להגיע.
בקשתי היא רק, שאחותך הקטנה, בת ה-9 , תוכל עוד קודם להגיע למקום בטוח בלונדון. אין ברצוננו לסכן את חייה הצעירים בטלטולים למקומות בלתי בטוחים. כי אם יקרה לנו דבר מה, תישאר ילדה כה קטנה לבדה במקום זר. אך אם היא כבר בלונדון, תהיה זאת חובתך המקודשת, יחד עם אחיך הגדול, לטפל בה.
כמה כבד ליבנו וכמה עצוב לנו, לי ולאבא היקר. קשה לך בצעירותך להבין. אף שיש לנו סיבה לייאוש מוחלט, את זה בוודאי תוכלי גם את להרגיש.
כעת אבא עושה סיבוב במשרדי נסיעות כדי לבחון האם, לאן ולמתי ניתן להזמין משהו. במשך חודשים הכל כבר תפוס. היינו גם מוכנים לנסות להגיע לאנגליה כזוג משרתים. כי שם היינו יכולים להחזיק מעמד עד ליום שבו נוכל להגיע לארץ. אך אין לנו שום ידיעה כיצד עושים זאת. אולי תוכלי את לברר ולעזור לנו. אך הזמן דוחק.. תהיי בריאה ילדתי ותכתבי בקרוב ובצורה מפורטת, כי אנו רוצים לדעת את כל מעשיך.
תוכלי באופן גלוי להגיב על מכתב זה. אבא יודע שסיפרתי לך הכל. אך כדי למנוע שיתרגש מחדש פעם נוספת, אשלח את המכתב בלי שהוא מוסיף את חלקו.
תהיי בריאה ילדתי ואל תשכחי את הוריך לעולם.
באהבה עמוקה
שלום אמא
